לחץ והחיים המודרניים 

  האם אתם סובלים מעייפות מתמדת, בעיות שינה, עצבנות, דאגנות, כאבי ראש, פריחות, כאבי בטן ודפיקות לב מואצות? ואולי קוצר נשימה, לחץ בחזה או בגרון, צעקות, אגרופים קפוצים, קושי בלהתנתק מהעבודה – ועד לתגובות תוקפניות ומסוכנות כמו זעם בכביש ושימוש באלכוהול וסמים? כן?

סיכוי סביר שאתם סובלים מרמה כזו או אחרת של Stress (= דחק, לחץ)  

אם בשנות ה- 90 של המאה הקודמת עוד התייחסנו ללחץ כאל מגפה, שפוגעת בבריאותנו הפיזית, המנטלית והרגשית, הנה היום אנחנו רואים בו חלק בלתי נפרד מחיינו, כמו תופעת טבע שאנחנו פשוט צריכים לחיות איתה. וזאת כאשר מחקרים רפואיים מעריכים שהלחץ קשור ל 90 - 65 אחוזים של כל המחלות. מדענים טוענים שהלחץ משפיע על המערכת החיסונית, תפקוד הלב, המערכות ההורמונליות, מערכת העצבים, זיכרון וחשיבה, קואורדינציה פיזית וחילוף החומרים בגוף. הוא מעלה את לחץ הדם, הכולסטרול והחומציות בשתן, ועלול להגדיל את סיכויינו לחלות במחלות לב, סרטן, ואפילו השפעת המצויה.

בנוסף לכך, בערך אחד מכל שבעה מבוגרים סובל מאיזושהי פגיעה בבריאות הנפשית, כאשר הנפוצה ביותר היא חרדה, מלווה לעיתים קרובות בדיכאון.  

ואולם, עד שנות ה- 50 של המאה הקודמת המושג Stress היה ידוע רק במכניקה והתייחס לתגובה או ההתנגדות הפנימית של גוף אלסטי לכוחות החיצוניים שמופעלים עליו. במילים אחרות – הפעולה של כל עומס, כח או מערכת של כוחות מאוזנים על גוף כלשהו, שבעקבותיה נוצר מתח או עיוות צורה. עד אז אנשים היו עצבניים, מודאגים או מפוחדים. הם לא היו "לחוצים". וזה מעניין, כי המחצית הראשונה של המאה ה- 20 לא היתה קלה (בלשון המעטה!): מלחמת עולם איומה, מגפת השפעת שהרגה מיליונים, השפל הכלכלי של שנות ה- 30 ואז שוב מלחמת עולם עוד יותר נוראית ובעקבותיה האיום של המלחמה הקרה.  

אם כן – האם יש יותר לחץ היום? האם הלחץ של היום שונה או מסוכן יותר? האם יש כאן אלמנטים שהם ייחודיים לנו ולמשפחותינו? כנראה שכן. רבות דובר על קצב השינויים שמשפיע על חיינו. לטכנולוגיות החדשות יש השפעה אדירה על כולנו. העולם התכווץ והעמדות שלנו השתנו, דבר שהביא לתאוצה בקצב השינויים החברתיים והכלכליים. ככל שהתחרות הפנימית והגלובלית גוברת, כולנו עובדים שעות ארוכות יותר. הטכנולוגיה אולי סילקה מאתנו תפקידים משמימים, אבל היא הגבירה את עומס העבודה ואת הלחץ לתגובה מיידית. חוסר בטחון בעבודה והפחד מאבטלה מאיימים על רבים. אנשים צריכים להתרגל להעלמות של "עבודה לכל החיים". הם אינם סומכים יותר על אלה שמנהלים אותם בעבודה. הם נאבקים כדי להתמודד עם ולהפנים כמויות הולכות וגדלות של אינפורמציה. נוסיף לזה אירועים כגון גירושין, הולדתו של ילד או אבל, יחד עם הלחצים של לאזן בית ועבודה, והנה יש לנו מתכון בדוק לדחק (Stress).

סיבה נוספת שהתווספה לאחרונה להפרעות הדחק היא הדרך שבה החלפנו שאיפות בציפיות. אם אנחנו רק שואפים לנישואים משביעי-רצון, לבריאות סבירה עבורנו ועבור ילדינו, ולהכנסה הולמת, אזי אם נשיג אותם אנחנו נהיה מסופקים, ואם נשיג יותר – זה יהיה עילאי. אולם אם אנחנו מצפים לדברים האלה, אזי ניקח אותם כדבר מובן מאליו אם נשיג אותם, ונתאבל עמוקות – אם לא. וזה מה שגורם לאדם המודרני להרגיש שהחיים מכריעים אותו. אנחנו איבדנו את הפטליזם של אנשים שהביאו לעולם 10 ילדים (לא היו אמצעי מניעה), איבדו את מחציתם בינקות (לא היתה אנטיביוטיקה מצילת חיים), והתמודדו עם אחד או אפילו שניים שהיו חולים או רפי שכל (לא היה אבחון לפני לידה או הפלות סלקטיביות).

אנחנו מצפים שיהיו לנו תינוקות מושלמים, נישואים מושלמים, חיי משפחה מושלמים באידיליה הרמונית שבה הורים חכמים ורגועים מחנכים בסבלנות ילדים אוהבים לבגרות אחראית.

בו-זמנית אנחנו גם דורשים מעצמנו להצליח בקריירות שלנו, לשלם את המשכנתא, לנהל חיי חברה ובעיקר לא להחמיץ שום דבר. וכל זה כאן ועכשיו ובצורה מושלמת כאמור. ואם אנחנו עייפים, או עצבניים, או חרדים, או חולים... (ראו פיסקה ראשונה במאמר זה!) או חס וחלילה נכשלנו במשהו – אז "משהו לא בסדר איתי". לא עם העומס שאנחנו לוקחים על עצמנו אלא עם מי שאנחנו.

אז בואו נחזור קצת למושג Stress שמקורו כאמור במכניקה. הסיוט של כל סטודנט להנדסת בנין הוא קורס שנקרא "חוזק חומרים". לא במקרה – מי כמוהם יודע שאם לא נחשב נכון את העומסים, המבנה או הגשר יקרוס. כבר קרה. וזה קורה גם לנו. כי מה ששכחנו בדרך לחיים המושלמים הוא שאנחנו עשויים מחומר והחומר הוא מוגבל. מוגבל בזמן, בגודל וביכולת. זה נחמד שיש לנו שאיפות, רצונות, צרכים, משאלות... ללא סוף, ואנחנו יכולים להשתמש בהם כדי לדחוף את הגבולות של החומר. אך איננו יכולים להתעלם מגבולות אלה מבלי לשלם מחיר מאד מאד יקר בבריאותנו הנפשית והפיזית.  

האבולוציה לא הכינה אותנו לעולם המודרני, ולדרישות שאנחנו דורשים מעצמנו. הגוף שלנו אינו בנוי לשש או שבע השעות שהוספנו כל יום לפעילויותינו ע"י תאורה, מיזוג ובידור. הוא בנוי למשל להאטת פעילות בחורף וליתר שינה כמו כל בעלי החיים. במקום זאת עם ישראל עובד בעיקר משמחת תורה ועד פסח (אחר כך יש חצי שנה משובצת בחגים וחופשות), כנ"ל לגבי בתי הספר, כנ"ל לגבי החוגים של הילדים – ואז אנחנו מתפלאים שאנחנו סובלים מדיכאון חורף. להערכתי חלק גדול מהאנשים שלוקחים תרופות פסיכיאטריות נגד דיכאון בחורף – פשוט צריכים ללכת לישון!!!

וכך גם העולם הרגשי שלנו. הלחץ למשל מעורר את התיכנות הגנטי למצב חרום הידוע בשם "הלחם או ברח", שהכין את אבות אבותינו להתמודדות עם סכנה ע"י בריחה או לחימה. קצב פעימות הלב עולה, כנ"ל לחץ הדם, הפה נעשה יבש, כפות הידיים מזיעות. (בעולם המודרני אנחנו קוראים לזה התקף חרדה). לדאבוננו, הסכנות שאנו נתקלים בהן היום אינן ניתנות לטיפול יעיל ע"י בריחה או לחימה. ומכיוון שהמוח שלנו אינו יודע אם הסכנות האלה הן אמיתיות או דמיוניות, הוא מגיב לשתיהן באותה דרך.   ל

עיתים קרובות, במצבים של לחץ כרוני, אילו הן סכנות שיצרנו בתודעה שלנו ע"י עמדות שליליות ורגשות של חוסר אונים – שניהם גורמים שיכולים לחבל בבריאותנו. מחקרים מראים שהנזק נגרם ע"י חוסר היכולת להרגיש בשליטה על חיינו ולאו-דווקא ע"י האירועים המלחיצים עצמם. ומכיוון שקצב החיים ומורכבותם ממשיכים להתגבר – צו השעה הוא לנהל בצורה יעילה את חיינו ולעבור מביצועי שיא וחתירה למושלמות – למטרות הבריאות יותר של איזון וביצוע אופטימלי. איזון פירושו מצב של התמודדות יעילה שמדגישה את החשיבות של השגת קצב אישי בריא והחזקתו. הקצב הזה נקבע על ידי כל אחד מאיתנו באופן אישי. כמה בריא הגוף שלנו, הדרך בה אנחנו מתנהגים במצבים מלחיצים, העמדות שלנו, האמונות והערכים – כל אלה יחד יוצרים את הסגנון האישי שלנו להתמודדות.  

מחקרים מראים שלאנשים בעלי בריאות תקינה יש תחושה של שליטה בחייהם, מחויבות שמקנה להם תחושה של מטרה, משמעות ועניין, ורואים בשינוי אתגר והזדמנות ללמידה וגדילה. איך הם עושים זאת? בעולם שבו החברה, הכלכלה והתרבות משתנים – אנחנו חייבים לבחור באפשרויות שתשמורנה על שלמותנו העצמית. כדי שנוכל להישאר יציבים עלינו לדעת במה אנו מאמינים ומהם ערכינו. עלינו לגלות מי אנחנו, מה אנו אוהבים לעשות ואיזה חיים אנחנו רוצים לקיים.

בעולם בעל אופי משתנה איננו יכולים לסמוך יותר על הביטחון שבמסורת. עלינו למצוא את הביטחון בעצמנו. אם אנחנו יודעים מהם ערכינו, אנחנו יכולים להשתמש בהם כבסיס מוצק לקבלת החלטות וסדרי עדיפויות. לדעת מי אנחנו באמת, משמעותו לדעת מה אנחנו רוצים, להיות בעלי מוכנות ויכולת לטפל בעצמנו ולבקש את מה שאנחנו רוצים או צריכים. גופנו, מוחנו, רגשותינו ורוחניותנו עובדים ביחד כדי לספק לנו תשובות לבעיות החיים. אנחנו חייבים להקשיב לקול הפנימי שלנו ולשמוע מה הוא אומר גם כאשר קשה לעשות זאת. אנחנו שוב ושוב צריכים לבדוק את מטרותינו ושאיפותינו בחיים.

בכל יום עלינו להיות מוכנים לשאול את השאלות: האם זה מה שאני רוצה? האם זה/זו אני? או שמא זה משהו שאמא / אבא / שותף או כל אחד אחר מצפה ממני. עלינו לגלות מה טוב בשבילנו ולא להיות מנוהלים באופן אוטומטי ע"י גורמים חיצוניים כמו ציפיות של אנשים אחרים, אירועים בעבודה או המלצות בלתי פוסקות של דוגמאות תקשורתיות. כפי שאומרת הסופרת סוניה ג'ונסון – עלינו לשנות את השאלה מ"מה אנו הולכים לעשות?" ל- "איך אנו הולכים להיות". הדבר דורש עבודה רבה אך הגמול הינו רב: על בסיס זה נוכל לבנות חיים שעובדים בשבילנו.